Thursday, December 31, 2015

מתחילה שנה חדשה עם 10,000 דרכים שלא עבדו לי עד עכשיו!

היום האחרון של 2015. שנה של צמיחה. שנה של מודעות עצמית ברמה אחרת משנים שחלפו. שנה של הרחבת המשפחה שלנו. שנה של פיתוח של העסקים שלנו. שנה של צמיחה בעסק שלי. שנה של צמיחה בזוגיות שלי. שנה של התמודדות קשה עם כישלונות שהיו לי בעבר.
ומסקנה אחת ברורה לקראת 2016 שאני מאמצת מטומס אדיסון:

I have not failed. I've just found 10,000 ways that won't work. (Thomas A. Edison)

מילים שבשבילי שוות המון! השבוע עשיתי כמה פעילויות התנדבות הקשורות ליזמות וניהול עסקים שמלאו אותי והזכירו לי כמה ניסיון צברתי מאז שהקמתי את העסק. וגם, הזכירו לי כמה למדתי מהטעויות שעשיתי. 

למה בחרתי את המשפט הזה שיוביל אותי במהלך 2016? 

קודם כל, בחצי שנה האחרונה, החלטתי להתייחס לעבר שלי, במיוחד העבר שלי בעסק. הבנתי שכבר הרבה זמן הייתי במאבק עם עצמי- מצד אחד אני מרגישה שהתקדמתי משמעותית עם העסק, דבר שנותן לי להרגיש מוצלחת. מצד שני, אני מרגישה שהעסק לא התקדם בקצב שאני רוצה, אני לא מספיקה חצי מהמשימות שאני רוצה להספיק, אין לי מספיק זמן, והכי נורא: נכשלתי. 
לפחות זה מה שחשבתי עד לפני שבועיים. מאז, הייתי בתהליך עם עצמי לנהל מערכת יחסים שלא הייתה בריאה עד עכשיו, עם העבר שלי.

היחסים ביני לבין העבר שלי היו קשים מאוד. זה היה נראה ככה: הרבה כעס, תסכול, אכזבה, לחצים, ובעיקר, הלקאה עצמית. מאוד כעסתי על הבן אדם שאמור להוביל אותי, להיות החברה הכי טובה שלי: אני. 

בעבר התמודדתי עם העבר שלי - ניסיתי להבין מה עוצר אותי מלהתקדם וחיפשתי כלים לחזק את הביטחון העצמי. ייתכן והעבודה שאז עשיתי היה על העבר של תמר הילדה. עכשיו הייתי חייבת להתמקד בשש שנים האחרונות ולעבוד על העבר של תמר הילדה הגדולה

מה קרה בשש שנים האחרונות? בין היתר, הפכתי לאישה נשואה, סיימתי תואר שני, פתחתי עסק, נכנסתי להריון ראשון (שזה בעצמו היה תהליך מאתגר בו התמודדתתי עם תחושות "הצלחה" ו"כישלון"), הפכתי לאמא בפעם הראשונה, בחנתי את העסק שלי מספר פעמים ועשיתי כמה שינויים לא פשוטים, הפכתי לאמא פעם שנייה והתחלתי להתמודד עם עסק + 2 ילדים קטנים בבית... בכל אחד מהכובעים הללו ישנם המון מרכיבים כמו שרק אתם, הורים יקרים, מכירים! 

ידוע לי שאדם שלא אוהב את עצמו גם לא משדר ביטחון עצמי. ואדם שלא משדר ביטחון עצמי לא בהכרח יגיע למרחקים. הרי, כדי להגיע רחוק צריך לפרוץ דרכים, צריך לצאת ממקום הנוחות שלנו ולהיכנס למקום שהכי לא נוח לנו להיות בו. 

מה היה המקום הנוח שלי ולאיזה מקום לא נוח הגעתי?

1. הזוגיות. בשנה האחרונה, הבנתי שתקשורת נכונה עם הבן זוג זה הדבר הכי הכי חשוב לזוגיות שלנו. תמיד תקשרנו. על הכל. משום מה, השנה הייתה לנו ירידה משמועתית בתקשורת- בעיקר מאילוצי זמן ועייפות אבל גם בגלל אי נעימות ש"נפגע" בשני/שנייה... וזה הוביל אותנו למקום רע. למקום שבו התקשורת שלנו כמעט ולא הייתה קיימת. הכרזנו על שינוי.
זה התחיל עם המון מריבות. ויכוחים. אי הסכמה על כמעט כל דבר. רגשות שליליות.
רציתי לוותר על הניסיון "לשפר את התקשורת" ולחזור למקום הנוח שלנו. אך לא וויתרנו. למדנו מחדש איך לתקשר אחד עם השנייה ולמדנו שתקשורת זה דבר שצריך לעבוד עליו ולשפר על בסיס קבוע!

2. העסק. השנה הפכתי מבעלת עסק למנהלת עסק. הכוונה: העסק בבעלותי כבר לא מנהל אותי. אני מנהלת את העסק- אני קובעת מה יהיה בסופו של דבר. אני מקבלת החלטות ועומדת מאחוריהם. הלחצים החיצוניים (לדוגמא: אם לא תעשי X, העסק שלך פשוט לא יתקדם) כבר לא מלחיצים. הם בעצם עוזרים לי לבחון את סדרי העדיפויות של העסק ולקבל החלטה מחושבת. הוצאתי את העסק שלי מהמיטה החולה והעברתי אותה למיטה הבריאה. 

3. הפיננסים. כאן מדובר בנושא אישי ועסקי כאחד. גם כאן השלמתי עם העבר שלי שבו תמיד הייתי מציינת ש"אני לא מסתדרת עם מספרים". זהו חסם גדול מאוד שהיה לי שכנראה עצר אותי מלהתקדם למקומות שרציתי להגיע אליהם השנה. התחלתי להתייחס למספרים. למדתי לנהל את הזתרים מזומנים באופן יעיל ואפקטיבי, למדתי לתקצב נכון, למדתי שאני לא באמת ידעתי איך לנהל מלאי בעסק ועכשיו אני יודעת, למדתי שאני צריכה ללמוד איך לקרוא דוחות כספיים ושזה לא דבר שבעל עסק בהכרח יודע מהיום הראשון של העסק. הכי חשוב: היום אני אוהבת מספרים! 

4. כשלון. במיוחד כשלון של השנים הקודמות. הדחקתי את הנושא יותר מדי זמן. כמה שבועות אחרי הלידה של איילה ביולי 2015, היו לי מחשבות לא נעימות על עצמי:  את לא מוצלחת. את לא חכמה. את מקבלת החלטות רעות. העסק נכשל. את לא מספיק טובה. את נכשלת. 
אפשר לומר שזה קשור ללידה, להורמונים, אפילו סוג של דיכאון אחרי לידה. אני הבנתי שהרגשות האלו מציפות אותי דווקא אחרי הלידה כסימן שאני צריכה להתייחס אליהם. אחרת אני אהיה שקועה ברגשות שליליות כל הזמן. ידעתי שאם לא אתחיל תהליך עם עצמי, אני בעצם יפספס את הדברים הקטנים והיפים של תינוקת קטנה. 
ה"למה" לא היה לי חשוב עד אז. "למה אני מרגישה שנכשלתי?" התעסקתי יותר ב"מה". "מה עובר עליי?" "מה אני עושה עם עצמי?" 
התחלתי את המסע שלי להתייחס לכשלונות בעבר לקראת ראש השנה. לקחתי על עצמי משימה לסלוח לעצמי בתקופת חגי תשרי. סלחתי לעצמי ביום כיפור. וככה התחלתי לקבל את העבר שלי בידיים פתוחות ולב שלם ואפילו לחבק את העבר ולהשלים איתו. 
העבר שלי בנה את מי שאני היום. ללא הנפילות, ההחלטות הפחות טובות ואף הכשלונות, לא הייתי מגיע היום למקום שבו אני נמצאת. 

ויש לי עוד מסעות לעבור: כי אני רוצה להגיע רחוק. כי אני רוצה לפרוץ דרכים. כי אני רוצה לחוש ביטחון עצמי.
אני אוהבת את תמר של העבר, אני אוהבת את תמר של היום ואני אמשיך לאהוב את תמר של מחר לעד. 

קלף השראה שאני לוקחת איתי לשנה החדשה!




Tuesday, December 8, 2015

הריצה המשמעותית ביותר בעשור האחרון

מכירים את זה שאחרי שהילדים הולכים לישון מתחילים לסדר את הבית כדי להחזיר אותו למצב מסודר? ותכף לפני המקלחת, מתישבים "רק דקה" לסיים משימה בעבודה שבסופו של דבר לקחה שעתיים? ואחרי שמסיימים לעבוד בלילה, נכנסים למקלחת עם מחשבות: רשימת משימות, רשימת קניות, מה צריך להשלים בעבודה מיד שקמים מהמיטה (!), מה קורה בחשבון הבנק, מה עושים עם הילדים... 

ברוכים הבאים לראש שלי בתקופה האחרונה! הוא לא מפסיק לפעול. אני לא עוצרת את המחשבות. אני לא בכאן ועכשיו. אני מסתובבת כל היום עם תחושת לחץ שבהחלט משפיע לי על התפקוד, על האושר הפנימי ועל האנרגיות שאני משדרת בבית. 

תם תקופת ה-CRAZY! אני בוחרת היום להאט את הקצב, להפנים את הרגע ולהיות נוכחת בכאן ועכשיו שלי.

קל לכתוב, עכשיו אני צריכה ליישם. ואיך? 

פשוט מאוד: אני עוצרת. מתחילה לנשום עמוק כדי להרגיש את הגוף (זה עוזר, מבטיחה). ומשחררת כל מחשבה שלא משאירה אותי בכאן ועכשיו. אני בוחרת לא להתעלם מהמחשבות, אלא, להתייחס אליהם וממש "לדבר" איתם: 'אולי לחשב עלויות כרגע זה מרגיש לי חשוב, אבל כרגע אני לא ממשיכה לחשב.' זהו סגרתי מחשבה. 

לפני 4 שנים, למדתי איך להאט את הקצב שלי. 

זה התחיל בפגישה עם המנטור שלי והסתיים בריצה הכי משמעותית שלי בעשור האחרון. וזה מה שקרה:

אני אוהבת ספורט. לפני 12 שנים התחלתי לרוץ מוקדם בבוקר. הריצה מסמלת לי מקום לשחרר אנרגיות, לנשום עמוק, להתרכז בעצמי ובגוף שלי- להרגיש את השרירים, להרגיש את הנשימה, להרגיש שחרור מהמחשבות. להיות בכאן ועכשיו.

לפני 4 שנים גיליתי שאני לא באמת עושה את זה. אני לא באמת מכניסה משמעות לריצה שלי. אני לא מתרכזת בריצה, אלא, אני רצה מתוך הרגל. סוג של "מחוייבות" שיצרתי לעצמי שאין בה משמעות אמיתית. ואם לא הייתי רצה כשתכננתי לרוץ, הרגשתי מאוכזבת בעצמי!

איך גיליתי שהריצה שלי חסרת משמעות? תודה רבה למנטור המקסים שלי (אותו אחד עליו דיברתי בפוסט הראשון שלי) שעזר לי לגלות את היכולות שלי באמצעות הריצה שלי. במשך חודש ימים נפגשנו פעם בשבוע והוא נתן לי תרגילים לעשות בריצה. וכבר בריצה השנייה זה קרה:
המשימה הייתה לרוץ חצי שעה ללא הפסקה ולשלב בין ריצה לספרינט, 400 מ' ריצה בקצב רגיל, 400 מ' ספרינט, ללא הפסקה. וזה כאב. מאוד כאב. הייתי חסרת נשימה, הרגליים כאבו. כבר אחרי הפעם השנייה של 400 מ' ספרינט, נאבקתי עם התחושות בגוף שצעקו: תפסיקי! והראש שצעק: את ממשיכה לרוץ ולא עוצרת! אז החלטתי להאט את הקצב של הריצה לאחר הספרינט המהיר... פשוט לא יכולתי להמשיך לרוץ בקצב מהיר, הייתי חייבת לתפוס אוויר. 

וכאן נפל לי האסימון: אני יכולה להמשיך את הריצה ולשנות קצב. וככה גם בחיים. אי אפשר להמשיך לתפקד בקצב של ספרינט וריצה מהירה כל הזמן. וגם לא צריך להפסיק לרוץ לגמרי. צריך לדעת להמשיך... אך בקצב איטי. 

Tuesday, November 24, 2015

בלאגן בבית = בלאגן בראש = אמא לחוצה וחסרת מוטיבציה!

הפוסט הזה עולה אחרי כמעט 3 שבועות מהפוסט האחרון שהעלאתי כאן! ולמה? כי אני מוצאת את עצמי כותבת וכותבת על הרבה נושאים ואז אני עוצרת באצמע כל פוסט כדי להתחיל את הפוסט הבא... כתיבה קצת מבולגנת.
וככה, בעצם, הייתה התקופה האחרונה אצלי: בלאגן אחד גדול!

אני חולקת איתכם איך נראה בלאגן אצלי (ושיתפתי רק את הדברים שבלטו אצלי בראש):

השולחן עבודה שלי היה מלא במסכים "לתיוק", מסמכים "לעיון", ומסמכים "לטיפול" או בקיצור "מסמכים". הערימה של כביסה הגיע לרמה שלא האמנתי שאני אצליח להוריד את הכמות לא משנה כמה כביסה עשיתי. ניהול הזמן שלי היה אפסי- כל יום טענתי ש"אני צריכה להגיע לסופר" עד שנכנסתי למקרר והבנתי שאם אני יכולה לראות מה יש במדף התחתון מהמדף העליון, יש לי בעיה...! והכי חשוב: לא היה לי זמן עם עצמי, זמן אישי משמעותי שלא מתוכנן לי משהו מראש! 

איך הרגשתי?
  1. הרגשתי שאני משתגעת ואז שמה לב שאין לי מה להשתגע, זה לא יעיל
  2. הרגשתי מתוסכלת עד שאני מבינה שאני אחראית על ניהול הזמן שלי
  3. אני עייפה וחסרת אנרגיות 
  4. בד"כ כואבת לי הבטן כי שם אני שומרת את כל הלחץ עד שאני מחליטה לשנות גישה ולהתחיל לנשום שום דבר לא קרה! סה"כ בחרתי לעשות את כל מה שיש לי לעשות. 
ומה אני עושה במצבים באלה?
  1. מבקשת עזרה מהסביבה התומכת שלי: מבקשת שנדב יחזור הביתה שעה קודם, קובעת עם הבייביסיטר חצי שעה לפני הזמן, מבקשת לשנות את היום הקבוע של איתן עם חמתי ליום שיותר מתאים לי השבוע
  2. משחררת משימות בעבודה לאנשים שעובדים איתי
  3. אוספת 40 ק"ג כביסה ובגדים לגיהוץ והולכת לבקר את המכבסה השכונתית שלנו להפקיד אצלו את משימת הכביסה וכך קונה לעצמי זמן!
  4. קובעת דייט עם עמצי בחדר כושר
  5. מתחילה לרשום לעצמי תזכורות לעידוד עצמי: מה אני אוהבת בי? במה אני טובה?
  6. נושמת
חברה פעם אחת אמרה לי משפט שאני מאוד אוהבת: כמו שגוגל עושה רענון מדי פעם, גם לי מותר. אז בסופו של דבר, אני לוחצת על כפתור ה-REFRESH שלי ומתחילה מחדש! החלטתי שאני לוחצת על הכפתור ביום שישי האחרון, וככה זה נראה: 

יוצאות לסופר ביום שישי בבוקר (השעה: 8:40)

איילה ישנה, אמא מחכה בתור (השעה: 9:20). אבא ואיתן מחכים לנו בבית
בשעה 10:30 קבעתי פגישה קצרה (בבנק- גם העסק צריך תשומת לב של אמא ביום שישי)! 

אבא והילדים בפארק מחכים שאמא תסיים את העיסוקים שלה

בשעה 11:00 כבר סיימתי את המשימות לעבודה, ויצאנו לטיול קצר ליקב תשבי בזכרון יעקב. אנחנו מאוד אוהבים את האווירה ביקב ומשתדלים לנסוע בימים שישי בצהריים- האווירה שקטה ונעימה, האוכל טעים וטרי, היין איכותי ולא שובר את הכיס, הצוות מקסים ותמיד מקבלים אותנו עם חיוך, הבעלים של המקום מסתובבים בין האורחים שבעיניי זה מאוד חשוב ומשדר לי אמון בעסק! דווקא בתור בעלת עסק, אני לומדת המון מהתנהלות של היקב- העבודה הקשה לא עוצרת גם כשהעסק עבר את שלב הפיתוח וגם יש תמיד לאן לשאוף.

הילדים רוקדים בזמן הופעת ג'ז ביקב



פרצופים אחרי הארוחה

חזרנו הביתה והרגשתי מלאה באנרגיות מחודשות. בייתי מוכנה עם עצמי לשבת ולעשות סדר במשימות פתוחות ולשבת קצת על תכנון הבית.

וככה המשיך השבוע:

יצאתי עם הילדים לטיול קצר להביא את הכביסה חמכבסה


נדב חזר הביתה ואמא יצאה לריצה קצרה!: 
 עכשיו אני מרגישה שלמה עם עצמי. שחררתי. תקשרתי את הצרכים שלי (לנדב בעיקר). הבנתי את הכאב שלי (חסר לי זמן אישי). עכשיו הגיע הזמן ליישם את הלקחים האלה בשבוע הקרוב עוד לפני שאני מרגישה מתוסכלת/חסרת סבלנות/חסרת מוטיבציה.

*גילוי נאות #1: אחרי הליכה של 20 דקות למכבסה, גיליתי שהם סוגרים- הם סוגרים מוקדם בימי שני...אז צחקתי לעצמי שעשיתי את כל הדרך עם הילדים ו-40 ק"ג כביסה עמוסה על העגלה, הסתובבתי וחזרתי הביתה.

גילוי נאות #2: בערב ירדתי לרוץ, הספקתי לרוץ חצי שעה לפני שקיבלתי טלפון מנדב עם איילה בוכה ברקע ואיתן מדבר איתי: "מאמא... לה (ככה הור קואה לאיילה)... מאמא... לה..." אז חזרתי הביתה :)! 

כיף לי לכתוב ולחלוק את המחשבות שלי עם העולם. יוצאים הרבה רעיונות כאן ואני ממלא את עצמי באנרגיות חיוביות!


Saturday, November 7, 2015

היום שהיה: תמונה ששווה 1000 מילים

אחרי קצת התלבטות, החלטתי לכתוב את הפוסט על ״ה-תמונה״' שמאז יום חמישי, אני לא מצליחה להפסיק להסתכל עליה ולהתרגש. 
למה אני משתפת אתכם? כדי שתכירו אותי. את מה שעובר עליי בחיי היום היום שלי, איך אני מתמודדת עם אתגרים שונים, הרבה משימות מדי שבוע, תכירו איך אני משלבת את הערכים שקבעתי לעצמי ביום יום שלי, ותדעו מאין באתי ולאן אני הולכת...

למי שלא יודע, אני נולדתי בישראל ועברתי לארה״ב עם ההורים שלי בגיל 7. מאז ותמיד רציתי לחזור לארץ ותמיד דמיינתי את עצמי חיילת בצבא.

אחרי 12 שנים בחו״ל, בגיל 19, החלטתי לחזור לישראל במסגרת לימודים באוניברסיטה. לאחר חצי שנה, מצאתי את עצמי בלשכת גיוס בירושלים ממלא טפסים ומסבירה לקצין מיון ש״אני רוצה להתגייס ולשרת את מדינת ישראל כי בשבילי זה להגשים חלום״. אתם יכולים לתאר לעצמכם איזה מבטים קיבלתי וכמה אנשים אמרו לי ש״לא כדאי״ ו-״עדיף לך לחזור לארה"ב״. 

וגם בארה״ב הבשורה לא התקבלה עם הרבה אושר והתרגשות- הרבה חברים ובני משפחה חשבו שההחלטה להתגייס לא הכי נכונה לי. אבל, ידעתי שאני יודעת הכי טוב מה נכון לי ומה לא נכון לי. את ההחלטה הזו קיבלתי עם הרבה ביטחון עצמי. הלכתי על זה, והלכתי על זה בגדול! ייתכן ונושא "ביטחון עצמי" תמיד רדף אחריי...

ב-2005 התגייסתי לצה״ל כחיילת בודדה והתחלתי להגשים חלום ילדות. השירות שלי היה אבן דרך בחיים שלי; תקופה שבה למדתי הרבה על עצמי ועל היכולות שלי. תקופה שהגדרתי כזמן להכיר את עצמי במסגרת שאני בחרתי להיות חלק ממנה. נהינתי. מאוד. חשתי המון גאוונ לעלות על מדים ולייצג את המדינה. היה לי שירות משמעותי והשתחררתי מהצבא עם המון סיפוק. הדבר היחיד שהיה חסר לי היו ההורים, האחיות וחברים טובים שילוו אותי במהלך השירות. 

היום, אחרי כמעט 10 שנים מאז הגיוס שלי, אני גאה לתמוך באחותי הקטנה ואף ללוות אותה בהחלטה שלה להתגייס ולשרת את המדינה שלנו. תאיר התגייסה באפריל 2015 כחיילת בודדה, סיימה טירונות משולבת עם אולפן עברית והחליטה להתגייס לחיל התותחנים ביולי 2015 כלוחומת. הבטחתי לעצמי שאנחנו נלווה אותה לאורך כל הדרך- תמיכה מלאה לחיילת בודדה כמו שנתנו לי כשאני שירתתי. נסענו למרחקים ללוות אותה בטקסים השונים שהיו עד עכשיו. כל טקס מלווה בארוחה חמה, כל שבת שהיא חזרה חיכה לה חיבוק גדול ואוהב ממני, מנדב ומהילדים. 

נדלג לחודש נובמבר 2015. מסע הכומתה של תאיר היה מתוכנן להיות ב-5.11 ולאחר מכן תוכנן טקס סיום חגיגי עבור החיילים ומשפחותיהם. עקב מזג אוויר סוער, הטקס והמסע הועברו לאזור הדרום, אך ביטלו את ההשתפותם של המשפחות.

ותאיר הייתה מאוכזבת. מאוד מאוכזבת. היא הרגישה שהמסע חסר משמעות אם לא נוכל להגיע לטקס שלה בסופו של דבר. כל כך רציתי להגיד לה שאבא מגיע מארה"ב להפתיע אותה! שלא תדאג, נהייה שם איתה בסיום המסע ונראה אותה מקבלת את הכומתה! בחרתי לשמור את ההפתעה שאבא החליט לבוא לארץ ברגע האחרון (לפני שידענו ששינו את התכניות עקב מזג האוויר). 

בינתיים, כבר עשיתי כמה טלפונים (בזמן שאבא כבר היה בדרך מארה״ב ) לבדוק אפשרות שאבא יגיע לבסיס כדי להשתתף בטקס הסגור לקהל הרחב, כי בכל זאת הוא הגיע כל הדרך כדי להפתיע את אחותי. לשמחתי, קיבלנו אישור חריג להשתתף בטקס וכמובן שמאוד רציתי ללוות אותו. אז התחלתי להתארגן- רשימת משימות שהייתי צריכה לעשות כדי לוודא שאני אוכל לנסוע ביחד עם אבא- סידור לילדים, להכין הזמנות למשלוח, להוציא מיילים חשובים שהיו צריכים לצאת וכו׳. 

בערב שלפני המסע כומתה שלה, שלחתי לתאיר הודעה כדי לעודד אותה
״ אני גאה בך ומתרגשת עבורך. אל תתני לדברים חיצוניים להשפיע עלייך. אם הטקס פתוח לקהל או לא, זה לא משנה את העובדה שאת הולכת לסיים את החלק הראשון של השירות שלך . עבדת קשה, תרימי את הראש ותחושי גאווה! גאה בך ואוהבת אותך מכל הלב.״ אחותך

5.11.15
היום התחיל בשעה 3:15. התעוררתי אחרי מעט מאוד שעות שינה. הכנתי את הדברים שלי מראש- הוצאתי את הבגדים, הכנתי לעצמי אוכל לנסיעה, הטענתי פלאפונים (2 פלאפונים- כי חובה שהשיחות מהמשרד יקבלו מענה וידעתי שלא אגיע בזמן הביתה), הוצאתי מפתחות וארנק - הכל היה מוכן על השולחן ליד הדלת כדי שלא אשכח כלום. וכמובן, כבר הכנתי את כל מה שצריך לילדים- עזרה של חמתי במהלך הבוקר כדי לאפשר לנדב לעבוד, בקבוקים של חלב לאיילה, וארוחות מסודרות במקרר לאיתן.

הדרך הייתה ארוכה אך נוחה- בקושי היו מכוניות על הכביש והגענו לבסיס בדיוק בזמן שתכננו. ואז התחילו הפרפרים שלי בבטן. ידעתי שעבר על תאיר לילה ארוך ומאתגר. כל מה שרציתי לעשות זה לחבק אותה חזק חזק ולומר לה כמה שאני גאה בה. כשהגענו לרחבת הטקס ראינו את הפלוגה של תאיר מסיימים את המסע,- כמה כיף להשתתף בהתרגשות ובאושר של החיילים שסיימו את המסע המאתגרת שהם חיכו לה כמה חודשים טובים!

ועכשיו הרגע שקל יותר לתאר בתמונות וקצת מילים:

סימנתי לאבא שתאיר נכנסת לרחבה ושישים עין עליה. הסתכלתי עליה ועליו ופתאום ראיתי שהיא קלטה מה קורה:



תאיר רואה את אותנו ומתחילה ללכת לאבא



לא יכולה לעצור את הדמעות


חיבוק מנחם של אבא 

וואו. כמה כיף להרגיש. לחוש גאווה. להתרגש. לחייך. לבכות. לצחוק. לאהוב. לחבק. לתמוך. לעודד. 

וכל זה בשביל הרגע הזה שאבא מחבק את ביתו עם גאווה בעיניים, אושר ושמחה בלב והרבה הרבה אהבה:


 וזו התמונה שנשארה לי בראש כבר יומיים ואני לא מפסיקה להרגיש. לחוש גאווה. 

אחותי בדרך להגשים את החלום שלה: להיות לוחמת בצה״ל! 

Saturday, October 31, 2015

ביטחון עצמי ורושם ראשוני: למה בחרתי לעסוק באיפור?

הכל התחיל בנובמבר 2011. סיימתי את התואר השני שלי בתחום ניהול סכסוכים ומשא ומתן. החלטתי שאני רוצה לעבוד בשירות המדינה ולנסות את מזלי בקורס צוערים של נציבות שירות המדינה. אבל פחדתי. ממה פחדתי? בעיקר מכישלון. אבל ידעתי שבכל זאת אני אלך על זה, כי ככה החלטתי וכשאני מחליטה, אני לא משנה את דעתי. 

עשיתי את כל מה שהייתי צריכה לעשות- מלאתי את המכרז, שלחתי מסמכים רלוונטיים וחיכיתי לקבל תשובה. 

בינתיים, הרגשתי אבודה וקצת מבולבלת. בזמן הזה, קרן "הישג" (אני בוגרת גאה ונאמנה לקרן ולכל מי שעומד מאחוריה. תוכלו לקרוא קצת על הקרן באתר) הציעו למלגאים ובוגרי הקרן את סדנת צרור המפתחות. וככה התחיל הרומן שלי עם התפתחות אישית וצמיחה!

אז מה למדנו בסדנה? חברים, תצטרכו להשתתף כדי לגלות! אני אגלה לכם מה אני הישגתי לאחר הסדנה:


אריזה של עוגיות שוקולד צ'יפס מהעסק הראשון

פתחתי עסק לאפיית עוגיות שוקולד צ'יפס בזכות חברה טובה שתמכחה בי ועידדה אותי להתחיל למכור את העגיות.

העסק לא כל כך צלח אבל הבנתי שאני מאוד נהינת מפיתוח עסקי, יצירתיות, שיווק וניהול.

ומכאן, התחיל להיות הרבה יותר מעניין. אני אדלג על הפרטים הקטנים ואגיע לסופו של דבר: 
מצאתי בתוך תוכי את הבטחון העצמי שלי, את האהבה שלי כלפי עצמי ואת האמונה שאני יכולה! אולי פעם אני אפרט יותר על הדרך למסקנה הזו, בינתיים, אני רוצה לספר איך כל זה מתחבר לי לעולם האיפור.

אחרי הסדנה החלטתי שאני רוצה לייבא מוצרים שאני מאוד אוהבת ומאוד מתחברת אליהם מבחינה ערכית: מותג איפור עשוי ממרכיבים טבעיים בלבד (ANTONYM COSMETICS או שמו בישראל אנטונים קוסמטיקס ישראל). בזמנו לא היה לי מושג איך להתחיל, איך לשווק, איך למכור... רק ידעתי שאני רוצה להיות גדולה, מאוד מוצלחת, להרוויח המון ושכל אישה בישראל תדע מה אני מוכרת!
אחרי 4 שנים אני מסתכלת על הילדה ההיא שהתחילה את העסק ואני אומרת לה בגאווה ועם ביטחון: תחלמי בגדול אך תתחילי בצעדים קטנים! (את התובנות שלי על הנושא הזה תוכלו למצוא בפוסט אחר).


מציגה את המותג באירוע *הגדול* הראשון שעשינו



בנוסף, חיפשתי מנטור שיעזור לי לקבל החלטות על הקריירה שלי- הרי, אתם זוכרים שהתחלתי את העסק באמצע תהליך מיון לקורס צוערים, נכון?? 

כשרק הכרתי את המנטור, רציתי לברוח! מי אתה שתגיד לי שאין לי כיוון בחיים ושאני מבולבלת?! הרגשתי יותר רע עם עצמי כשיצאתי מהפגישה הראשונה שלנו ממה כשנכנסתי לפגישה הזו. ואז קבענו להיפגש שוב בדיוק אחרי שבוע ימים. למה? כי היה משהו בשיחה שלנו שדווקא דיבר אלי. ידעתי שאני צריכה להוריד הגנות ורק להקשיב.  

מאז שאני זוכרת, יש לי עניין עם חוסר ביטחון עצמי. כחלק מתהליך ההתפתחות האישית שלי, עבדתי המון על הביטחון העצמי שלי (לא מה שאני משדרת, אלא מה שאני מרגישה בפנים!).

איך עשיתי את זה ת'כלס?! קודם כל, הפכתי את האהבה שלי לעשות כושר למשהו שיעשה לי קצת סדר ביכולות שלי. התחלתי לרוץ. רצתי מהר, רצתי לאט, רצתי מרחקים, רצתי ספרינטים. רצתי ככה במשך חודשיים עד שהכל התחבר לי. ואז, עמדתי מול המראה ודיברתי עם עצמי. הבטחתי לעצמי שאני אוהבת את מי שאני, אני יפה, חכמה ויכולה. מה אני יכולה? הכל! כל מה שאני רוצה לעשות, אני יכולה לעשות. זה רק עניין של להאמין בעצמי (ולתכנן, לנהל את הזמן שלי, לשמור על איזון וכו' וכו'). 

התחלתי להרגיש טוב עם עצמי ועם מי שראיתי במראה ולא 'בזכות האיפור והבגדים', אלא, בזכות זה שאהבתי את מי שאני והרגשתי מסופקת מעצמי.

וככה התחיל העסק. שילוב בין ביטחון עצמי לבין הרצון שלי להוביל אורך חיים בריא.