אחרי קצת התלבטות, החלטתי לכתוב את הפוסט על ״ה-תמונה״' שמאז יום חמישי, אני לא מצליחה להפסיק להסתכל עליה ולהתרגש.
למה אני משתפת אתכם? כדי שתכירו אותי. את מה שעובר עליי בחיי היום היום שלי, איך אני מתמודדת עם אתגרים שונים, הרבה משימות מדי שבוע, תכירו איך אני משלבת את הערכים שקבעתי לעצמי ביום יום שלי, ותדעו מאין באתי ולאן אני הולכת...
למי שלא יודע, אני נולדתי בישראל ועברתי לארה״ב עם ההורים שלי בגיל 7. מאז ותמיד רציתי לחזור לארץ ותמיד דמיינתי את עצמי חיילת בצבא.
אחרי 12 שנים בחו״ל, בגיל 19, החלטתי לחזור לישראל במסגרת לימודים באוניברסיטה. לאחר חצי שנה, מצאתי את עצמי בלשכת גיוס בירושלים ממלא טפסים ומסבירה לקצין מיון ש״אני רוצה להתגייס ולשרת את מדינת ישראל כי בשבילי זה להגשים חלום״. אתם יכולים לתאר לעצמכם איזה מבטים קיבלתי וכמה אנשים אמרו לי ש״לא כדאי״ ו-״עדיף לך לחזור לארה"ב״.
וגם בארה״ב הבשורה לא התקבלה עם הרבה אושר והתרגשות- הרבה חברים ובני משפחה חשבו שההחלטה להתגייס לא הכי נכונה לי. אבל, ידעתי שאני יודעת הכי טוב מה נכון לי ומה לא נכון לי. את ההחלטה הזו קיבלתי עם הרבה ביטחון עצמי. הלכתי על זה, והלכתי על זה בגדול! ייתכן ונושא "ביטחון עצמי" תמיד רדף אחריי...
ב-2005 התגייסתי לצה״ל כחיילת בודדה והתחלתי להגשים חלום ילדות. השירות שלי היה אבן דרך בחיים שלי; תקופה שבה למדתי הרבה על עצמי ועל היכולות שלי. תקופה שהגדרתי כזמן להכיר את עצמי במסגרת שאני בחרתי להיות חלק ממנה. נהינתי. מאוד. חשתי המון גאוונ לעלות על מדים ולייצג את המדינה. היה לי שירות משמעותי והשתחררתי מהצבא עם המון סיפוק. הדבר היחיד שהיה חסר לי היו ההורים, האחיות וחברים טובים שילוו אותי במהלך השירות.
היום, אחרי כמעט 10 שנים מאז הגיוס שלי, אני גאה לתמוך באחותי הקטנה ואף ללוות אותה בהחלטה שלה להתגייס ולשרת את המדינה שלנו. תאיר התגייסה באפריל 2015 כחיילת בודדה, סיימה טירונות משולבת עם אולפן עברית והחליטה להתגייס לחיל התותחנים ביולי 2015 כלוחומת. הבטחתי לעצמי שאנחנו נלווה אותה לאורך כל הדרך- תמיכה מלאה לחיילת בודדה כמו שנתנו לי כשאני שירתתי. נסענו למרחקים ללוות אותה בטקסים השונים שהיו עד עכשיו. כל טקס מלווה בארוחה חמה, כל שבת שהיא חזרה חיכה לה חיבוק גדול ואוהב ממני, מנדב ומהילדים.
נדלג לחודש נובמבר 2015. מסע הכומתה של תאיר היה מתוכנן להיות ב-5.11 ולאחר מכן תוכנן טקס סיום חגיגי עבור החיילים ומשפחותיהם. עקב מזג אוויר סוער, הטקס והמסע הועברו לאזור הדרום, אך ביטלו את ההשתפותם של המשפחות.
ותאיר הייתה מאוכזבת. מאוד מאוכזבת. היא הרגישה שהמסע חסר משמעות אם לא נוכל להגיע לטקס שלה בסופו של דבר. כל כך רציתי להגיד לה שאבא מגיע מארה"ב להפתיע אותה! שלא תדאג, נהייה שם איתה בסיום המסע ונראה אותה מקבלת את הכומתה! בחרתי לשמור את ההפתעה שאבא החליט לבוא לארץ ברגע האחרון (לפני שידענו ששינו את התכניות עקב מזג האוויר).
בינתיים, כבר עשיתי כמה טלפונים (בזמן שאבא כבר היה בדרך מארה״ב ) לבדוק אפשרות שאבא יגיע לבסיס כדי להשתתף בטקס הסגור לקהל הרחב, כי בכל זאת הוא הגיע כל הדרך כדי להפתיע את אחותי. לשמחתי, קיבלנו אישור חריג להשתתף בטקס וכמובן שמאוד רציתי ללוות אותו. אז התחלתי להתארגן- רשימת משימות שהייתי צריכה לעשות כדי לוודא שאני אוכל לנסוע ביחד עם אבא- סידור לילדים, להכין הזמנות למשלוח, להוציא מיילים חשובים שהיו צריכים לצאת וכו׳.
בערב שלפני המסע כומתה שלה, שלחתי לתאיר הודעה כדי לעודד אותה
״ אני גאה בך ומתרגשת עבורך. אל תתני לדברים חיצוניים להשפיע עלייך. אם הטקס פתוח לקהל או לא, זה לא משנה את העובדה שאת הולכת לסיים את החלק הראשון של השירות שלך . עבדת קשה, תרימי את הראש ותחושי גאווה! גאה בך ואוהבת אותך מכל הלב.״ אחותך
5.11.15
היום התחיל בשעה 3:15. התעוררתי אחרי מעט מאוד שעות שינה. הכנתי את הדברים שלי מראש- הוצאתי את הבגדים, הכנתי לעצמי אוכל לנסיעה, הטענתי פלאפונים (2 פלאפונים- כי חובה שהשיחות מהמשרד יקבלו מענה וידעתי שלא אגיע בזמן הביתה), הוצאתי מפתחות וארנק - הכל היה מוכן על השולחן ליד הדלת כדי שלא אשכח כלום. וכמובן, כבר הכנתי את כל מה שצריך לילדים- עזרה של חמתי במהלך הבוקר כדי לאפשר לנדב לעבוד, בקבוקים של חלב לאיילה, וארוחות מסודרות במקרר לאיתן.
הדרך הייתה ארוכה אך נוחה- בקושי היו מכוניות על הכביש והגענו לבסיס בדיוק בזמן שתכננו. ואז התחילו הפרפרים שלי בבטן. ידעתי שעבר על תאיר לילה ארוך ומאתגר. כל מה שרציתי לעשות זה לחבק אותה חזק חזק ולומר לה כמה שאני גאה בה. כשהגענו לרחבת הטקס ראינו את הפלוגה של תאיר מסיימים את המסע,- כמה כיף להשתתף בהתרגשות ובאושר של החיילים שסיימו את המסע המאתגרת שהם חיכו לה כמה חודשים טובים!
ועכשיו הרגע שקל יותר לתאר בתמונות וקצת מילים:
סימנתי לאבא שתאיר נכנסת לרחבה ושישים עין עליה. הסתכלתי עליה ועליו ופתאום ראיתי שהיא קלטה מה קורה:
תאיר רואה את אותנו ומתחילה ללכת לאבא
לא יכולה לעצור את הדמעות
חיבוק מנחם של אבא
וואו. כמה כיף להרגיש. לחוש גאווה. להתרגש. לחייך. לבכות. לצחוק. לאהוב. לחבק. לתמוך. לעודד.
וכל זה בשביל הרגע הזה שאבא מחבק את ביתו עם גאווה בעיניים, אושר ושמחה בלב והרבה הרבה אהבה:
וזו התמונה שנשארה לי בראש כבר יומיים ואני לא מפסיקה להרגיש. לחוש גאווה.
אחותי בדרך להגשים את החלום שלה: להיות לוחמת בצה״ל!
Your works are incredible, Tan. You've always paved the way for both of your sisters. We are so proud of your achievements and accomplishments...it is heartwarming to see the way you take care of your sister ensuring that she never feels the loneliness of a "lone soldier." With so much love, Momma.
ReplyDelete