הריצה המשמעותית ביותר בעשור האחרון

מכירים את זה שאחרי שהילדים הולכים לישון מתחילים לסדר את הבית כדי להחזיר אותו למצב מסודר? ותכף לפני המקלחת, מתישבים "רק דקה" לסיים משימה בעבודה שבסופו של דבר לקחה שעתיים? ואחרי שמסיימים לעבוד בלילה, נכנסים למקלחת עם מחשבות: רשימת משימות, רשימת קניות, מה צריך להשלים בעבודה מיד שקמים מהמיטה (!), מה קורה בחשבון הבנק, מה עושים עם הילדים... 

ברוכים הבאים לראש שלי בתקופה האחרונה! הוא לא מפסיק לפעול. אני לא עוצרת את המחשבות. אני לא בכאן ועכשיו. אני מסתובבת כל היום עם תחושת לחץ שבהחלט משפיע לי על התפקוד, על האושר הפנימי ועל האנרגיות שאני משדרת בבית. 

תם תקופת ה-CRAZY! אני בוחרת היום להאט את הקצב, להפנים את הרגע ולהיות נוכחת בכאן ועכשיו שלי.

קל לכתוב, עכשיו אני צריכה ליישם. ואיך? 

פשוט מאוד: אני עוצרת. מתחילה לנשום עמוק כדי להרגיש את הגוף (זה עוזר, מבטיחה). ומשחררת כל מחשבה שלא משאירה אותי בכאן ועכשיו. אני בוחרת לא להתעלם מהמחשבות, אלא, להתייחס אליהם וממש "לדבר" איתם: 'אולי לחשב עלויות כרגע זה מרגיש לי חשוב, אבל כרגע אני לא ממשיכה לחשב.' זהו סגרתי מחשבה. 

לפני 4 שנים, למדתי איך להאט את הקצב שלי. 

זה התחיל בפגישה עם המנטור שלי והסתיים בריצה הכי משמעותית שלי בעשור האחרון. וזה מה שקרה:

אני אוהבת ספורט. לפני 12 שנים התחלתי לרוץ מוקדם בבוקר. הריצה מסמלת לי מקום לשחרר אנרגיות, לנשום עמוק, להתרכז בעצמי ובגוף שלי- להרגיש את השרירים, להרגיש את הנשימה, להרגיש שחרור מהמחשבות. להיות בכאן ועכשיו.

לפני 4 שנים גיליתי שאני לא באמת עושה את זה. אני לא באמת מכניסה משמעות לריצה שלי. אני לא מתרכזת בריצה, אלא, אני רצה מתוך הרגל. סוג של "מחוייבות" שיצרתי לעצמי שאין בה משמעות אמיתית. ואם לא הייתי רצה כשתכננתי לרוץ, הרגשתי מאוכזבת בעצמי!

איך גיליתי שהריצה שלי חסרת משמעות? תודה רבה למנטור המקסים שלי (אותו אחד עליו דיברתי בפוסט הראשון שלי) שעזר לי לגלות את היכולות שלי באמצעות הריצה שלי. במשך חודש ימים נפגשנו פעם בשבוע והוא נתן לי תרגילים לעשות בריצה. וכבר בריצה השנייה זה קרה:
המשימה הייתה לרוץ חצי שעה ללא הפסקה ולשלב בין ריצה לספרינט, 400 מ' ריצה בקצב רגיל, 400 מ' ספרינט, ללא הפסקה. וזה כאב. מאוד כאב. הייתי חסרת נשימה, הרגליים כאבו. כבר אחרי הפעם השנייה של 400 מ' ספרינט, נאבקתי עם התחושות בגוף שצעקו: תפסיקי! והראש שצעק: את ממשיכה לרוץ ולא עוצרת! אז החלטתי להאט את הקצב של הריצה לאחר הספרינט המהיר... פשוט לא יכולתי להמשיך לרוץ בקצב מהיר, הייתי חייבת לתפוס אוויר. 

וכאן נפל לי האסימון: אני יכולה להמשיך את הריצה ולשנות קצב. וככה גם בחיים. אי אפשר להמשיך לתפקד בקצב של ספרינט וריצה מהירה כל הזמן. וגם לא צריך להפסיק לרוץ לגמרי. צריך לדעת להמשיך... אך בקצב איטי.